לכבוד פתיחת שנת 2020, זו בשבילי הזדמנות לספר סיפורים מהחיים שלי, שאפשר אולי ללמוד מהם משהו ככה בקטנה.
"חרא של פתגם"
למי שלא יודע, הייתי שוטר בכלא 6.
הכלואים בכלא, היו אוהבים לכתוב על קירות השירותים כל מיני משפטים, שרובם היו קשור לסמים (כגון :'יש לי ד"ר אחד שמטפל בי וזה ד"ר הופמן'), אבל לעיתים היו משפטי חכמה.
היה משפט אחד. פשוט. שאהבתי מאד ולקחתי לחיים שלי. לא היתה בו חריזה ולא גאונות. פשטות מזוקקת. והוא הלך ככה-
"עשיתי עריקות כמו גבר ואני יושב כמו גבר".
המשפט הזה שינה לי את החיים כי הוא עורר אותי לחשוב והרבה על האחריות שלי למציאות שבראתי לעצמי.
האם זה קל? האם פשוט? ממש לא. אבל זה משפט נכון. קח אחריות.
לקחת סיכון- תדע שיכולות להיות השלכות ותישא בהן כמו גבר.
ב21 שנים שאני בשוק ההון נתקלתי בהרבה מאד משקיעים שלא מבינים קמצוץ מהמשפט הזה.
הם השקיעו בקול ששון וקול שמחה בחברות סטרטאפ, בחברות חלום, האמ- אמא של החלום…ואז, שמשהו מהן לא הצליח- כל העולם ואחותו אשם.
הבורסה-זבל. החברה- זבל. המשקיעים-זבל.
אבל על העובדה שהוא השקיע בחברת סיכון, על כל המשתמע מזה, למעלה או למטה- את זה הוא לא יכול להבין. רק עליות.
זה לא הולך ככה.
עוד בטרם שמשקיעים בחברה, בטח בחברת חלום, צריכים לקחת כל אפשרות בחשבון. אולי לעשות אלפי אחוזי תשואה ולהתעשר, ואולי למחוק את הכסף.
בגדול, התוכנית איך אני משקיע, באיזה סגנון, ולאן פניי-צריכה להיות עוד בטרם ששמתי שקל אחד במנייה. ולא אחרי ההשקעה לשאול את עצמי- 'אוקי, ומה עכשיו?'.
"הסיפור על התחת של הכלב"
סיפור אמיתי. ואם לא תאמינו לי-אני מוכן ללכת למכונת אמת.
כשהתחלתי להשקיע בבורסה,לפני 21 שנה, חברת גבעות עולם החלה לקדוח נפט ליד ראש העין.
גמלתי בליבי ביחד עם חברי נתי (שהיה לימים שותפי בישראל בורסה עד שנפרדו דרכינו בשנת 2011), ללכת לאזור הקידוח, ולעשות הכל על מנת להבין ,האם יש שם רמזים כל שהם למציאת נפט או לא.
הגענו לאזור פשוט משוגע, נראה מעולם אחר.
באמצע שום מקום, מין מדבר ישימון כזה,עומד מקדח ענק, בגובה בניין 10 קומות וחופר באדמה, ומסביב מאבטחים ואנשים שמתרוצצים עם כובעים צהובים.
מה לא עשינו על מנת להיכנס עד לאזור הקידוח..ניסינו לקפוץ מהגדרות, להתחבב על אנשי מפתח שם ושיכניסו אותנו .שום כלום.
ואז ראינו כלב רטוב. שאלתי את נתי- 'מה זה? ממה רטוב הכלב?'.
התקרבנו אליו והרחנו אותו. חי נפשי שהוא היה מסריח מריח נפט.
אני זוכר עד היום את דפיקות הלב שהיו לי. אני חושב שלא היו לי בחיים דפיקות לב כאלה, גם לא לפני לידת ילדיי, התחלנו שנינו לרוץ לאוטו,מין אחוזי דיבוק או מסוממים על אופיום. לרוץ כמו היידי בת הרים בדרך למיליון הראשון ישתבח שמו של הכלב בן כלב הזה.
נכנסנו לאוטו, התחלנו לנשק אחד את השני. לא הייתה טיפת גבריות באוטו הזה, הייתה אחוות לוחמים. לוחמי הנפט.
הגענו הביתה ושמנו את כל כספנו בהשקעה במניית גבעות עולם.
מידי יום, נפגשנו מחוייכים,שותפי סוד מחכים לבשורה הגדולה שתגיע להודעות בורסה על זה שנפט נמצא בישראל.
ההמשך-היה עגום. המקדח נתקע באדמה, העניין הסתבך והפסדנו כ50% מכספנו.
מאז, למשך כעשר שנים אח"כ,סביב כל שולחן שבת, צחקו עליי משפחתי על זה שאני מריח תחת של כלבים ואיך נפלתי בפח.
סיפור עגום? אולי באותו הזמן. אבל לא בטוח בכלל בראייה ארוכת טווח.
התאווה הגדולה שלי, להעמיק במה שאני עושה-עשתה אותי למי שאני היום.
הרעיון הוא, שאם אתה עושה משהו- תעשה אותו טוב. עם הנשמה. כמו מקצוען. תשאל,תחקור, תתעניין, תאהב את מה שאתה עושה.
אל תלך כפתי עיוור אחרי עיתונאיים בינוניים וכתבות עלובות ואנליסטים משוחדים.
יהיו פעמים שתריח רק תחת של כלבים, אבל יהיו פעמים שתגלה את הזהב. וזה שווה הכל.
נ.ב: עד היום אין לי מושג מדוע לכלב היה ריח של נפט. גם נתי לא מבין עד היום.
"שחקנים של הצלחות"
למי שלא יודע, הייתי מאמן כדורסל 12 שנים.
הייתה לי פעם קבוצת נוער, לא מוכשרת שיא, אבל נלחמת עד טיפת הדם האחרונה.
היו מסיימים משחקים בהפסד היו ממררים בבכי, היה נגמר להם השבוע, לא היו קמים לבית ספר. זה היה להם חשוב.
מה שמבאס הוא שבמשחקים המכריעים לא עמדו להם הכוחות והם הפסידו. ככה שגמרנו את העונה במקום השלישי ,אחרי פלייאוף קשה שכמעט לקחנו אליפות ,אבל שוב- הם היו לוחמים אבל לא ווינרים גדולים מה לעשות…
עם רובם אני בקשר עד היום, 15 שנה אחרי.
כמה שנים אח"כ, אימנתי קבוצה אחרת, עם שחקנים מוכשרים מאד.
כל משחק נתנו הצגה, היו באים מאה אוהדים לכל משחק שלנו, היה פשוט תצוגות מהנות שאני בחיים לא אשכח.
בסוף השנה לקחנו אליפות. זה היה היום המאושר בחיים שלי.
אבל מה, למרות שמבחינה אישית הרגשתי טוב, לא התחברתי למרבית שחקנים משום מה. לא ידעתי להסביר את זה…
שנה אחרי האליפות, עם אותה קבוצה, פתחנו משחק ראשון בהפסד של נקודה מסל בשנייה האחרונה, גם משחק שני הפסדנו וגם בשלישי.
במקום להיכנס לאטרף,לשיגעון של אימון על מנת לחזור לעצמם, הם פשוט נכנסו לדיכאון והכוכבים החלו לעזוב את הקבוצה אחד אחרי השני.
דווקא "הפועלים השחורים", כעסו עליהם מאד ונשארו עד סוף העונה.
כמובן שהעזיבה שלהם פגעה בנו מאד ואת העונה הזו סיימנו במקום ה9 מתוך 14 קבוצות,אבל זה לא העניין.
בסוף העונה הזו הבנתי ב-מה באופן נפשי לא התחברתי אליהם. הם היו שחקנים של הצלחות.
ברגע שמשהו התפקשש להם וגרם להם לאי נוחות- הם בחרו לעזוב.
זו בעיה שהחמירה מאד בשנים האחרונות בעיקר עם נוער, בטח אני לא מחדש לכם.
אבל ככה גם בבורסה. יש משקיעים,ששנה-שנתיים משהו לא הולך להם-והם עוזבים את זה.
במקום להבין איפה הטעות,מה יש להם ללמוד, מה הם יכולים לשפר- הם בוחרים לרדת מהמגרש.
נכון, לא לכולם זה מתאים. אבל זה לא העניין. הם לא עוזבים את השוק כי זה לא מתאים להם,אלא כי הם מפסידים. ולמה הם מפסידים זה לא רלוונטי, מה שרלוונטי הוא שבמקום ללמוד ולהשתפר- הם בוחרים לעזוב.
אני לא חי ככה. אני תמיד אשאר על המגרש. אני לא אעזוב כי משהו לא הולך לי, אלא אם זה משהו שאני מראש לא אוהב או ממש סובל ממנו.
להישאר על המגרש ולהשתפר כל הזמן זה דבר חשוב. ולא רק בבורסה. בהכל.
"תן זריקה. זה פשוט"
אחד התרגילים שהייתי עושה לשחקני נוער שלי כשהיו עולים לאימון היה לבוא אליהם פתאום ולתת להם לזרוק מתחת לסל. מקרוב. ולעמוד לידם קרוב מאד ולהסתכל.
הם היו נכנסים די להלם. מה המאמן רוצה ממני עכשיו, מה הוא רוצה לבדוק, למה דווקא אני…והיו מחטיאים לרוב.
הביטחון שלהם היה יורד בבום ממאה לאפס וגם את השני הם היו מחטיאים.
אבל הייתי אומר להם להמשיך לזרוק ולאט לאט הסטטיסטיקה הייתה מתיישרת והקליעות היו נכנסות בכמויות.
מה אני בא לומר:
כל אחד חייב שתהיה לו שיטה שעובדת לו ביחס סיכון- סיכוי לטובתו.
אם אין לו כזאת-הוא צריך למצוא.
ברגע שיש לך שיטה, שעובדת טוב- זה לא משנה שאתה מחטיא פה ושם. הסטטיסטיקה תתיישר לטובתך.
פשוט צריך להמשיך לזרוק לסל.
רק לא לשכוח לוודא קודם כל,שהשיטה שלכם מצליחה ב-לפחות 75-80 אחוז מהמקרים.
אם כן-אתם מסודרים, וכל מה שקורה בתווך- שולי ואין מה להתייחס לנפילות יתר על המידה. פשוט להמשיך ולשעוט קדימה בדרכיכם.
"מאיפה יוצאים מהסרט הזה"
עוד סיפור קטן ששינה את חיי לנצח.
כשהייתי רווק, יצאתי עם בחורה מאיזה מושב.
היה דייט שני, נסעתי אליה והלכנו לסרט.
בסיום הסרט קמנו לצאת, ודלת היציאה הרגילה הייתה סגורה.
אז מצאתי דלת אחרת, עם מדרגות מטה, וירדנו אני והיא.
ירדנו שלוש קומות וראיתי דלת קטנה.
פתחתי אותה וראיתי מין גומחה עם מגב ודלי וזהו.
הסתובבתי לעלות ואז ראיתי, את כל האנשים שהיו בסרט עומדים מאחורינו במדרגות, מניפים תנועת ביטול של אכזבה לעברי וחוזרים אחורה.
האירוע הכניס אותי לשוק.
אני, שבכלל לא תושב המקום, הובלתי, מבלי להתכוון, את כל "העדר" ללכת למקום הכי לא נכון מבחינתם.
למה הם הלכו אחריי? אולי כי הייתי ראשון, הלכתי בביטחון, בקומה זקופה, בנון שלנטיות?…שאלה טובה.
אבל למדתי מזה הרבה על החיים ועל הבורסה בפרט.
הבנתי שאני לא רוצה להיות חלק מהעדר (מה שידעתי עוד בתור ילד ,אבל פה ראיתי את זה ממש בחוש). זה לא באופי שלי ובכללי אני גם לא מאמין בזה.
צריך לדעת להקדים את העדר, לצפות את הדברים, לחקור.
נכון, לפעמים נכתוב על הקיר ש'ערקנו' וידענו לקבל כלא, אבל לפעמים הריח על הכלב –יהיה ריח אמיתי…
