כתבת עומק
ברקשייר של גרג אייבל: השוק כבר משלם על הכסף שעוד לא הושקע
· 10 דקות קריאה
עשרה חודשים אחרי שבאפט פינה את כס המנכ"ל, הסיפור על "הנחת אחרי באפט" התהפך. המניה נסחרת במכפיל הון גבוה מכל מחיר ששילם אייבל על מניות החברה, והמבחן האמיתי שלו עוד לא התחיל: מה לעשות עם 357 מיליארד דולר.
התוכן אינו ייעוץ השקעות. זהו ניתוח כללי, ללא המלצה על נייר ערך וללא הבטחת תשואה.
בספטמבר 2026, החודש האחרון של הרבעון השלישי, קנתה ברקשייר האת'וויי מניות B של עצמה במחיר ממוצע של 506.64 דולר. בסוף המסחר ב־16 בנובמבר נסגרה המניה ב־592.85 דולר, כ־17% מעל אותו מחיר. בחשבון פשוט לפי ההון העצמי של 30 בספטמבר, הקניות נעשו בכ־1.42 פעמים ההון העצמי למניה, והמניה נסחרת היום בכ־1.66 פעמים. זה יותר מכל מכפיל שהמניה רשמה בסוף שנה כלשהי מאז 2010, השנה הראשונה שבדקנו [חישוב].
המספר הזה מסכם את 2026 של ברקשייר. גרג אייבל (Greg Abel), מנכ"ל מאז 1 בינואר, עשה בדיוק את מה שהמשקיעים ביקשו: הגדיל את הרכישה העצמית ושילם מזומן על שתי רכישות גדולות. השוק הגיב בעליית מחיר, אבל העלייה עצמה מצמצמת עכשיו את הכלי שהוא השתמש בו. מנגד, המנוע התפעולי לא צמח השנה כמו שהמניה צמחה.
המספרים: קופה שהיא קרוב לשליש מהמאזן
ב־30 בספטמבר 2026 החזיקה ברקשייר 377.4 מיליארד דולר במזומן ובאגרות חוב קצרות של ממשלת ארה"ב (T-bills). אחרי ניכוי 20.5 מיליארד דולר על רכישות T-bills שעוד לא סולקו, נשארים 356.9 מיליארד. השיא ברוטו נרשם בסוף מרץ 2026, 397.4 מיליארד דולר (380.2 מיליארד נטו). ב־30 בספטמבר, ההשקעה ב־T-bills לבדה (336.7 מיליארד) הייתה גדולה מכל תיק המניות הסחירות של החברה (335.5 מיליארד).
כדי להבין עד כמה זה חריג, חישבנו מתוך הדוחות השנתיים את משקל המזומן (כולל T-bills, בכל המגזרים) מסך המאזן. בין 2010 ל־2023 הוא נע בין 9.5% ל־16.5%. ב־2024 הוא קפץ ל־29%, ובסוף 2025 עמד על 30.5%. בסוף הרבעון השלישי של 2026 הוא ירד ל־27.8%[חישוב]. היחס ירד, אבל לא בגלל שהמזומן הצטמצם. הוא ירד בעיקר כי המאזן גדל.
וזה לא בגלל שאייבל ישב בצד. בתשעת החודשים הראשונים של 2026 ברקשייר שילמה 9.4 מיליארד דולר על עסקי הכימיקלים של אוקסידנטל (OxyChem), 6.8 מיליארד על בונת הבתים טיילור מוריסון (Taylor Morrison), והשקיעה 10 מיליארד בהקצאה פרטית של מניות אלפבית, במחיר נמוך ב־6.5% ממחיר השוק. היא קנתה מניות ב־41.8 מיליארד ומכרה ב־30.6 מיליארד. זה מהפך לעומת אותה תקופה ב־2025, שבה מכרה יותר משקנתה. בנוסף רכשה מניות של עצמה ב־14.4 מיליארד דולר. ובכל זאת, המזומן נטו ירד רק ב־16 מיליארד מסוף 2025, כי העסקים הייצרו בתקופה הזו 33.9 מיליארד דולר תזרים מפעילות שוטפת[חישוב]. הקופה מתמלאת כמעט באותו קצב שבו מרוקנים אותה.
הרכישה העצמית: יותר מבימי באפט, ועדיין קטנה
הרכישה העצמית ב־2026 הייתה הדרגתית: 235 מיליון דולר ברבעון הראשון, 4.5 מיליארד בשני ו־9.6 מיליארד בשלישי. לפי רויטרס, באוקטובר נוספו עוד כ־2 מיליארד. בדיקה עצמאית שלנו מאששת את הסדר הגודל: מספר המניות (במונחי מניית A) ירד ב־2,554 בין 30 בספטמבר ל־28 באוקטובר, וזה שווה לכ־2.2 מיליארד דולר במחירי אותם ימים[חישוב]. בסוכנות AP העריכו שהרכישות כנראה נעצרו אחרי שמניית A עברה 878 אלף דולר. לא הצלחנו לפתוח את הכתבה המלאה ולכן ההערכה הזו "לא מאומת".
זה הרבה יותר ממה שבאפט עשה בשנותיו האחרונות: בין מאי 2024 לסוף 2025 ברקשייר לא קנתה מניה אחת של עצמה. אבל ביחס לגודל החברה, 14.4 מיליארד דולר הם כ־1.1% משווי שוק של כ־1.26 טריליון דולר, ו־4% מהמזומן נטו [חישוב]. מספר המניות ירד מתחילת השנה ב־1.5% בלבד. השנים הכבדות באמת היו 2020 ו־2021, עם 24.7 ו־27.1 מיליארד דולר. בין סוף 2018 לאוקטובר 2026 קטן מספר המניות ב־13.7% [חישוב].
הכללים לא השתנו. התוכנית מתירה לקנות כשהמנכ"ל, בהתייעצות עם יו"ר הדירקטוריון, סבור שהמחיר נמוך מהשווי הפנימי "בהערכה שמרנית", ובתנאי שהמזומן לא יירד מתחת ל־30 מיליארד דולר. אבל המסגרת הזו נותנת לשוק סימן מדויק. ב־2011 התחיל באפט עם תקרה של 110% מההון העצמי, וב־2012 העלה אותה ל־120%. ב־2018 התקרה בוטלה. אייבל קנה ב־1.37 עד 1.45 פעמים ההון העצמי [חישוב לפי 1]. האם הוא ממשיך לקנות גם ב־1.6? לגבי אוקטובר יש רק אומדנים, והפירוט המלא יגיע בדוח השנתי. התשובה תגיד לשוק יותר מכל הצהרה איפה אייבל מעריך את השווי הפנימי.
התקדים: טלדיין אחרי סינגלטון
ההשוואה המקובלת היא ל־GE אחרי ג'ק וולש. אבל התקדים שמלמד יותר הוא טלדיין (Teledyne) של הנרי סינגלטון (Henry Singleton). סינגלטון ייסד את הקונגלומרט ב־1960, השתמש במניה היקרה שלו בשנות ה־60 כמטבע לרכישות רבות, וכשהמחירים צנחו עשה את ההפך: בשמונה הצעות רכש בין 1972 ל־1984 קנה בחזרה כ־90% ממניות החברה. כמו בברקשייר, היו לו עסקי ביטוח, ובמשך שנים הוא שימש דוגמה לכך שהקצאת הון יכולה להיות היתרון התחרותי של חברה.
גם הירושה דומה במבנה. ג'ורג' רוברטס (George Roberts), סגנו הוותיק של סינגלטון, היה מנכ"ל מ־1986, ובתחילת 1991, כשסינגלטון פרש, החליף אותו גם כיו"ר. ב־1990 חולקו עסקי הביטוח לבעלי המניות כחברה נפרדת, יוניטרין (Unitrin). בשנים שאחר כך, פרשות יקרות ושחיקה ברווחים הורידו את חברת התעופה והחלל, וב־1996 היא מוזגה לתוך אלגני לודלום (Allegheny Ludlum) בעסקת מניות של 2.2 מיליארד דולר. לפי Capital Ideas Online, ג'ים קולינס כתב ב־Good to Great שטלדיין לא הפכה ל"גדולה" כי המייסד לא הכין יורש. מבקרים שלו עונים שהחשבון מתעלם מהתשואה של החברות שחולקו.
ההשוואה נשברת בשלושה מקומות. ראשית, הירושה בברקשייר מתוכננת כבר שנים. אייבל מונה לסגן יו"ר שאחראי על העסקים שאינם ביטוח כבר בינואר 2018, ובאפט נשאר בדירקטוריון גם אחרי שעבר בספטמבר לתפקיד יו"ר כבוד, כשבנו הווארד מונה ליו"ר. שנית, טלדיין נשענה בכבדות על תעופה וחלל, ואילו ברקשייר מפוזרת בין מסילת רכבת, חשמל, ביטוח ותעשייה. שלישית, וזה ההבדל החשוב, הכוח של סינגלטון היה היכולת לשנות את מספר המניות בהיקפים גדולים. ברקשייר בשווי של 1.26 טריליון דולר לא יכולה לקנות 90% מעצמה, וגם לא 20%. השיעור לטלדיין הוא לא שהיורש נכשל בהקצאת הון. השיעור הוא שאחרי המייסד, את החברה מעריכים לפי העסקים שלה, ולא לפי התחבולות הפיננסיות.
המנוע התפעולי: רכבת ותעשייה עולות, גייקו חלשה
ברבעון השלישי ירד הרווח התפעולי ב־5.8%, ל־12.7 מיליארד דולר. הרווח מחיתום ביטוח צנח ב־43%, והכנסות ההשקעה של הביטוח ירדו ב־14%. גייקו (GEICO) הגיעה ליחס משולב (combined ratio) של 91.4%, לעומת 84.3% שנה קודם, ורווח החיתום שלה ירד ל־982 מיליון דולר. פרוגרסיב (Progressive), המתחרה הישירה, הציגה באותו רבעון יחס של 88.7%. כבר באוגוסט כתב אנליסט UBS שגייקו מוותרת על חלק מהרווחיות כדי לצמוח, עם תעריפים יציבים או יורדים והוצאות פרסום גבוהות יותר.
בצד השני, BNSF הרוויחה 1.73 מיליארד לעומת 1.45 מיליארד, ברקשייר האת'וויי אנרג'י 1.61 מיליארד לעומת 1.49 מיליארד, ומגזר התעשייה, השירותים והקמעונאות 4.04 מיליארד לעומת 3.62 מיליארד. בתשעה חודשים צמחו שלושת המגזרים האלה יחד ב־13% [חישוב], אבל חלק מהצמיחה מגיע מאוקסיכם וטיילור מוריסון שנרכשו, ולא כולו צמיחה אורגנית.
לאורך זמן התמונה טובה יותר. הרווח אחרי מס של המגזרים העסקיים, בלי הכנסות ההשקעה של הביטוח, צמח בקצב שנתי ממוצע של 8.4% בין 2015 ל־2025 [חישוב לפי 4]. כלומר זה לא מנוע תקוע, אבל גם לא מנוע שמצדיק תמחור של חברת צמיחה.
מאקרו: הריבית עובדת לטובת ברקשייר ונגדה
מה שהכי משפיע על הרווח של ברקשייר בטווח הקצר הוא ריבית ה־T-bills. התשואה על T-bills של שלושה חודשים ירדה מ־4.52% בסוף ספטמבר 2024 לשפל של 3.52% בתחילת ינואר 2026, ומשם חזרה לעלות ל־4.13% ב־13 בנובמבר. השוק מתמחר העלאת ריבית בישיבת הפד ב־9 בדצמבר בוודאות כמעט מלאה, והתשואה לעשר שנים עומדת מעל 5.1%. על קופה של 357 מיליארד דולר, כל אחוז ריבית שווה כ־3.6 מיליארד דולר בשנה לפני מס, וכ־2.8 מיליארד אחרי מס בשיעור 21%. זה כ־6% מהרווח התפעולי של 12 החודשים האחרונים (47.2 מיליארד) [חישוב]. כלומר הירידה בהכנסות ההשקעה ב־2026 עשויה להתהפך ב־2027.
אבל אותה ריבית היא גם הרף שכל השקעה צריכה לעבור. כשאג"ח ממשלתית לעשר שנים נותנת יותר מ־5%, רכישה של חברה שלמה צריכה להניב יותר מזה, אחרי מס ובלי מינוף, כדי להצדיק את עצמה. ריבית גבוהה אמנם עשויה להוריד מחירים ולייצר הזדמנויות קנייה, אבל עד שזה קורה היא משאירה את המזומן במקום. לזה מתווסף סיכון שהחברה עצמה מציינת: בדוח הרבעוני היא מזהירה שמכסים, מדיניות סחר ומלחמות עלולים לפגוע בעסקים ובתיק המניות, ומודה שאינה יכולה לחזות את ההשפעה.
מה כבר מתומחר
ניסינו לשאול שאלה פשוטה: כמה משלם השוק על העסקים התפעוליים עצמם? התחלנו משווי השוק, כ־1.26 טריליון דולר. הורדנו את תיק המניות (335.5 מיליארד, אחרי מס של 21% על רווחי ההון שלא מומשו), את ההשקעות המטופלות בשיטת השווי המאזני ואת המזומן נטו, והוספנו בחזרה את החוב של מגזר הביטוח והתעשייה (45.8 מיליארד). התוצאה: השוק מעריך את העסקים התפעוליים בכ־640 מיליארד דולר אם סופרים את כל המזומן, ובכ־820 מיליארד אם מניחים שחלק מהמזומן "שייך" לפלואט (float) של הביטוח, 178.5 מיליארד דולר[חישוב]. זה פי 20 עד 26 מהרווח של 12 החודשים האחרונים בלי הכנסות ההשקעה (31.8 מיליארד), כלומר תשואת רווח של 3.9% עד 5.0%. החישוב גס: הוא לא מתמחר את מצבת המסים המלאה ולא את הערך של הפלואט כמקור מימון זול. ועדיין, קשה לקרוא לזה "הנחת קונגלומרט" כשהעסקים מתומחרים בתשואה שקרובה לזו של אג"ח ממשלתית לעשר שנים.
כמה תמחור הזה מיוחס לאייבל, וכמה לשוק? באוגוסט העריך אנליסט UBS בריאן מרדית' (Brian Meredith) שהמניה נסחרת בהנחה של 8% מהשווי הפנימי. מאז עלתה המניה בכ־14%. לפי CNBC, בחודש שלפני הדוח עלתה מניית A ביותר מ־12% בזמן שמדד S&P 500 ירד ב־5.5%, על רקע מעבר כספים החוצה ממניות טכנולוגיה. חלק מהפרמיה, אם כן, היא ביקוש למקום מבטחים, ולא בהכרח אמון ביכולת ההקצאה של אייבל.
הטיעון הנגדי
הטענה החזקה נגד הניתוח הזה היא שהקופה היא אופציה, ושאופציה לא נמדדת ברווח השוטף. אם הריבית תמשיך לעלות, ומניות הטכנולוגיה ימשיכו להיחלש, ברקשייר תהיה אחת הקונות הבודדות שיכולות לכתוב צ'ק של עשרות מיליארדים בלי מימון. בדיוק לזה כיוון אייבל כשכתב שהמזומן "לא מסמן נסיגה מהשקעה". גם הנתונים על גייקו ניתנים לפרשנות מקלה: נראה שזו בחירה מכוונת להשקיע בצמיחה, ולא סימן לבעיה מבנית. וגם מכפיל ההון מטעה בחלקו, כי BNSF וחברת האנרגיה רשומות במאזן לפי עלות היסטורית ולא לפי שווין הנוכחי. ייתכן ש־1.66 פעמים ההון העצמי זול יותר ממה שזה נראה.
אלה טיעונים טובים. אבל הם מחזקים את המסקנה ולא סותרים אותה: אם שווי האופציה כבר נכלל במחיר, המשקיע צריך שהיא תמומש, ותמומש היטב.
שלושה תרחישים ל־12 עד 24 החודשים הקרובים
- תרחיש א': הכסף נכנס לעבודה. רכישה גדולה אחת או כמה רכישות בינוניות מורידות את משקל המזומן אל מתחת ל־20% מהמאזן, בתשואה גבוהה מתשואת האג"ח. אינדיקטורים: דוחות 8-K על רכישות, ירידה במזומן נטו בדוח הרבעוני, עלייה בעלות תיק המניות.
- תרחיש ב': קרן אג"ח עם רכבת צמודה. המזומן נשאר מעל 350 מיליארד, הרכישה העצמית מצטמצמת כל עוד המכפיל מעל 1.5, והרווח עולה ויורד עם הריבית. אינדיקטורים: תשואת ה־T-bills (FRED DTB3), היקף הרכישה העצמית בדוח השנתי, היחס המשולב של גייקו.
- תרחיש ג': הפרמיה נמחקת. כשהכספים חוזרים למניות הטכנולוגיה, ברקשייר מאבדת את מעמד המקום הבטוח, גייקו ממשיכה להישחק, ומכפיל ההון חוזר לממוצע ההיסטורי (1.35 בסופי השנים 2010–2025). אז אייבל חוזר לקנות. אינדיקטורים: מכפיל ההון, יחס משולב של גייקו מעל 95%, ביצועי ברקשייר מול S&P 500.
לדעתנו תרחיש ב' הוא הסביר ביותר בטווח הקרוב, ותרחיש א' הוא המבחן שיגדיר את הקדנציה של אייבל. זו הערכה איכותית, לא הסתברות מחושבת.
המסקנה
השאלה של 2026 הייתה אם אייבל יעז להשתמש בכסף. התשובה: כן, במידה. השאלה של 2027 שונה: האם הוא יכול להשקיע 350 מיליארד דולר בתשואה שגבוהה מ־5% שמניבה אג"ח ממשלתית, בשוק שכבר משלם על ברקשייר את המחיר הגבוה ביותר ביחס להון העצמי לפחות מאז 2010. לרכישה העצמית, הכלי שהכי בקלות מראה "פעולה", יש גבול מובנה: ככל שהמחיר עולה, אייבל קונה פחות. כך שהמבחן עובר לעסקאות הגדולות. כמו בטלדיין אחרי סינגלטון, את היורש יעריכו לפי מה שהעסקים יניבו, לא לפי התחבולות הפיננסיות. ההבדל לטובת ברקשייר הוא שהקופה שלה מלאה.
מה חשוב לזכור?
- המזומן נטו עומד על 356.9 מיליארד דולר (377.4 מיליארד ברוטו), כ־28% מהמאזן, לעומת 10%–16.5% בשנים 2010–2023.
- אייבל קנה מניות של החברה ב־14.4 מיליארד דולר בתשעה חודשים, במכפילי הון של 1.37 עד 1.45. זה הרבה יותר מבאפט בשנותיו האחרונות, אבל רק כ־1.1% משווי השוק.
- המניה נסחרת היום בכ־1.66 פעמים ההון העצמי, יותר מכל סוף שנה מאז 2010. ככל שהמכפיל עולה, יש פחות מקום לרכישה עצמית.
- הרווח התפעולי ירד ב־5.8% ברבעון השלישי בגלל ביטוח (גייקו) וריבית נמוכה יותר, בזמן שהרכבת, האנרגיה והתעשייה עלו.
- בניכוי מניות ומזומן, השוק מתמחר את העסקים התפעוליים בפי 20 עד 26 מהרווח. זה לא נראה כמו הנחת קונגלומרט.
מה עדיין לא ידוע?
- אם הרכישה העצמית באמת נעצרה בנובמבר, ובאיזה מחיר אייבל מעריך את השווי הפנימי. התשובה תופיע רק בדוח השנתי, בסוף פברואר 2027.
- אם הירידה ברווחיות של גייקו היא השקעה מכוונת בצמיחה או תחילתה של מגמה.
- מה מכינים לעסקה הגדולה הבאה, אם בכלל, ובאיזה מחיר.
אילו נתונים כדאי לעקוב אחריהם?
- מזומן ו־T-bills נטו בדוח הרבעוני (10-Q/10-K), יחסית לסך המאזן.
- היקף הרכישה העצמית ומחירה הממוצע (Part II, Item 2 בדוח הרבעוני), יחסית להון העצמי למניה.
- היחס המשולב של גייקו לעומת פרוגרסיב.
- תשואת ה־T-bills של שלושה חודשים (FRED: DTB3) והחלטות הפד, החל מ־9 בדצמבר.
- טופסי 8-K על רכישות, ודוח 13F הרבעוני (שינויים בעלות תיק המניות).
- מכפיל ההון: מחיר מניית B חלקי (ההון העצמי חלקי מספר המניות במונחי A, כפול 1,500).