אפרת קימלמן

כתבת עומק

מה זה פלדת GOES, ולמה כל שנאי בעולם תלוי בה

· 16 דקות קריאה

מאחורי מחסור השנאים עומד חומר גלם שמעט מאוד מפעלים בעולם יודעים לייצר. בארה״ב יש לו יצרנית אחת, ובאירופה הוא הפך השנה לסכסוך סחר.

התוכן אינו ייעוץ השקעות. זהו ניתוח כללי, ללא המלצה על נייר ערך וללא הבטחת תשואה.

GOES היא פלדת סיליקון שהגרגרים שלה מיושרים לכיוון אחד, וזה מה שמאפשר לליבת שנאי לאבד מעט מאוד אנרגיה. מעט מאוד מפעלים בעולם יודעים לייצר אותה ברמה הגבוהה ביותר, ובארה״ב יש יצרנית אחת בלבד. לכן היא אחד מצווארי הבקבוק של רשת החשמל, ובעקיפין גם של מרכזי הנתונים של ה־AI.

בכתבה הקודמת שלי, המחסור שאף אחד לא רואה: למה שנאים הפכו לצוואר הבקבוק של מהפכת ה־AI, כתבתי על זמני ההמתנה לשנאים, על המחירים ועל המכסים. כאן אני יורדת שכבה אחת למטה, אל חומר הגלם עצמו: מה זה GOES מבחינה פיזיקלית, למה היא מתנהגת יותר כמו שבב מאשר כמו פלדה, מי בכלל יודע לייצר אותה, מה עשו ארה״ב והאיחוד האירופי ב־2026, ואילו חלופות יש לה.

מה זה GOES במילים פשוטות

GOES הם ראשי התיבות של Grain-Oriented Electrical Steel, פלדה חשמלית מכוונת־גרגר. פלדה רגילה היא סגסוגת של ברזל ופחמן, ומה שמעניין בה הוא החוזק. בפלדה חשמלית מוסיפים לברזל סיליקון, בדרך כלל כ־3%, כדי לשפר את התכונות המגנטיות והחשמליות שלה.

החלק החשוב הוא המילה "מכוונת־גרגר". כל פלדה בנויה מפסיפס של גבישים זעירים, "גרגרים". ברוב הפלדות הם מסודרים באקראי. ב־GOES תהליך הייצור מיישר אותם כך שרובם פונים לאותו כיוון, כיוון הערגול של הפח.

למה זה משנה? בשנאי זורם זרם חילופין, והשדה המגנטי בליבה מתהפך פעמים רבות בכל שנייה. בכל היפוך הולכת לאיבוד מעט אנרגיה, שהופכת לחום ולרעש. כשהגרגרים מיושרים בדיוק בכיוון שבו השדה זורם, ההפסדים האלה, "הפסדי הליבה", יורדים מאוד. לכן GOES היא החומר הדומיננטי בליבות שנאים היום.

כדי לתת תחושה של רמת הדיוק: לפי הקטלוג הטכני של ניפון סטיל, בדרגה המתקדמת שלה (HI-B) הסטייה הממוצעת של הגבישים מכיוון הערגול היא כ־3 מעלות, לעומת כ־7 מעלות בדרגה הרגילה. הגרגרים עצמם גדולים מאוד, 10 עד 15 מילימטר בקוטר. הפח מגיע בעובי של 0.23 עד 0.35 מילימטר, ומצפים אותו בשכבת בידוד שגם מותחת אותו ומורידה עוד יותר את ההפסדים.

הפסד של כמה אחוזים בשנאי בודד נשמע זניח. אבל שנאי עובד 24 שעות ביממה במשך עשרות שנים, ובארה״ב לבד מותקנים יותר מ־60 מיליון שנאי חלוקה. לכן איכות הפלדה מתורגמת לכסף ולחשמל שהולך לאיבוד, כל שנה.

למה זו "פלדה כמו שבב"

ראיין אלימנטו (Ryan Alimento), אנליסט במכון Breakthrough האמריקאי, אמר ל־IEEE Spectrum ש־GOES היא מוצר מיוחד "comparable to other specialty goods like, say, computer chips". לדעתי האנלוגיה מחזיקה בשלוש נקודות, ונשברת בנקודה אחת.

הנקודה הראשונה היא שהידע הוא הנכס. לפי אלימנטו, היצרניות המובילות בעולם נמצאות בקוריאה וביפן, והיצרניות בארה״ב ובאיחוד "are not capable of making that quality of GOES, because it is a heavily protected trade secret". גם Flux Steel Works, חברה אמריקאית שמתכננת מפעל חדש, כותבת שארה״ב חשופה במיוחד ליבוא של הדרגות האיכותיות ביותר, אלה שנדרשות לשנאי הכוח הגדולים. זו הערכה של אנליסט ושל חברה מעוניינת, אבל שני המקורות מצביעים לאותו כיוון.

הנקודה השנייה היא ההסמכה. כמו בשבבים, לא מספיק לייצר. יצרן השנאים צריך לבדוק ולאשר את הפלדה לפני שהוא בונה ממנה ליבה. מקינזי מתארת את GOES כחומר "in tight supply from a few qualified mills", ממעט מפעלים מוסמכים.

הנקודה השלישית היא הזמן. מפעל GOES חדש לוקח שנים. כל התוכניות החדשות שבדקתי מדברות על 2027 עד 2030, כפי שאפרט בהמשך.

האנלוגיה נשברת בנקודה אחת: GOES היא לא טכנולוגיה חדשה. היא בת כמעט מאה, וחלק מהידע עליה נמכר ברישיון לכל העולם. החסם הוא לא סוד אחד, אלא עשרות שנים של שיפורים קטנים בתהליך. זה הופך אותה לקשה לשכפול, אבל לא לבלתי אפשרית.

ההיסטוריה: אמריקה המציאה, יפן שכללה

הסיפור של GOES מסביר למה הדרגות הטובות ביותר מגיעות היום מאסיה.

נורמן גוס (Norman P. Goss), מהנדס אמריקאי, הגיש באוגוסט 1933 בקשת פטנט על תהליך של ערגול קר וחישול, שמייצר פח עם תכונות מגנטיות מעולות בכיוון אחד. הפטנט אושר ב־3 ביולי 1934. בשנים שאחר כך הפכה חברת Armco האמריקאית את התהליך לייצור תעשייתי.

הקפיצה הבאה הגיעה מיפן. ניפון סטיל פיתחה ב־1961 את HI-B, פלדה עם כיוון גרגרים מדויק הרבה יותר, והתחילה לייצר אותה באופן תעשייתי ב־1968. לפי החברה, החומר החדש הוריד את הפסדי החשמל בשנאים ב־25% ואת הרעש לרבע, והטכנולוגיה נמכרה ברישיון לכל העולם. אלה נתונים של החברה עצמה, ולא בדקתי אותם מול מקור עצמאי.

החוט ההיסטורי ממשיך עד היום. המפעל של Armco בבאטלר שבפנסילבניה עבר ב־1999 לידי AK Steel, וב־2020 לידי קליבלנד־קליפס. זה בדיוק המפעל שהוא היום היצרן היחיד של GOES בארה״ב.

איפה ההשוואה להיום נשברת? קודם כול, ב־1968 היה מדובר בפריצת דרך טכנולוגית. היום מי שרוצה להיכנס לשוק לא צריך להמציא, אלא לרכוש ציוד וידע קיימים, כמו שעושה הודו (בהמשך). שנית, היצרניות במערב יוצאות היום מעשורים של ביקוש כמעט שטוח לחשמל, שבהם לא היה טעם להשקיע בקיבולת חדשה. זה חלק מהסיבה למחסור של היום.

מי מייצר GOES בעולם

מספר היצרניות קטן מאוד ביחס למספר יצרניות הפלדה בעולם. הטבלה כוללת רק שמות שמופיעים במקורות שבדקתי. נתוני קיבולת אני מציינת רק כשהם פורסמו.

אזוריצרניות שמופיעות במקורותמה ידוע
סיןבאוסטיל (Baosteel, קבוצת באוו), ועודסין ייצרה ב־2023 כ־620 אלף טון GOES, כ־56% מהייצור העולמי
יפןניפון סטיל, JFEנחשבות, יחד עם קוריאה, למובילות באיכות
קוריאהPOSCOשולטת יחד עם ניפון סטיל בדרגות הגבוהות (HI-B)
האיחוד האירופיתיסנקרופ (גרמניה וצרפת), Stalprodukt (פולין)רק שתי יצרניות
רוסיהNLMK VIZ-Stalייצור יציב, אבל עם סיכון גיאופוליטי לזרמי הסחר
ארה״בקליבלנד־קליפס (באטלר, פנסילבניה)יצרנית מקומית אחת
הודוJSW JFE (מיזם משותף)קיבולת חדשה מתוכננת ל־2027–2030

את הנתון הסיני כבר הזכרתי בכתבה על השנאים, אבל כאן הוא מקבל משמעות אחרת. סין מייצרת יותר ממחצית ה־GOES בעולם, אבל המחסור במערב הוא בעיקר בדרגות האיכותיות ובמקורות "אמינים". כלומר, הבעיה היא לא כמה פלדה יש בעולם, אלא איזו פלדה, ומאיפה.

ארה״ב: יצרנית אחת ומענק ממשלתי

ב־5 באוקטובר 2026 הודיעה קליבלנד־קליפס שהיא מארחת את שר האנרגיה האמריקאי כריס רייט במפעל באטלר. ההודעה חזרה על הנתונים של הפרויקט: השקעה של 200 מיליון דולר, מתוכם 75 מיליון דולר ממשרד האנרגיה, שתגדיל את נפח ייצור ה־GOES במפעל "by up to 25 percent". הסיום צפוי בתחילת 2028. החברה כתבה במפורש שבאטלר היא "the sole U.S. producer of GOES". גם משרד האנרגיה, בדף המענק, הגדיר את באטלר כמתקן הייצור היחיד בארה״ב ל־GOES עתירת סיליקון.

המנכ״ל לורנסו גונסלבס אמר בשיחת הוועידה לרבעון השלישי, ב־19 באוקטובר: "for grain-oriented electrical steels, we are adding 25% new production in our Butler Works plant... So very soon, we're going to have the availability of more grain-oriented electrical steels to support the grid, which is extremely necessary".

שני דברים כדאי לדעת על המענק. הראשון: הוא לא נולד כתוכנית GOES. הוא נבחר במרץ 2024 במסגרת תוכנית של משרד האנרגיה להפחתת פליטות בתעשייה, כדי להחליף תנורי גז בתנורי השראה חשמליים. השיפור בייצור הוא תוצר לוואי של שדרוג התנורים. השני: היעדים זזו. ב־2024 החברה דיברה על תוספת של כ־25 אלף טון מהשיפור בתפוקה, ודף הפרויקט באתר שלה עדיין מציין סיום ב־2029. ההודעה מאוקטובר 2026 מדברת על עד 25% ועל תחילת 2028. אני מתייחסת לנתון העדכני, אבל זה תזכורת לכך שלוחות זמנים בתעשייה הזאת נוטים להשתנות.

גם המעבדה הלאומית לאנרגיה מתחדשת של ארה״ב (NREL) כתבה, בדף מידע מיולי 2025, שעיכובים ארוכים ו"the lack of a robust domestic manufacturing source of grain-oriented electrical steel" מעכבים פרויקטים, מייקרים אותם ומאיימים על אמינות הרשת. הקישור המקורי למסמך לא נפתח כשבדקתי, ואת הנוסח קראתי בעותק שנשמר בארכיון האינטרנט. ההערכה עצמה תואמת את מה שכותבים IEEE Spectrum ו־Flux.

מי עוד בדרך:

  • U.S. Steel, שבבעלות ניפון סטיל, אישרה ל־Argus בנובמבר 2025 שהיא בונה מתקן GOES חדש באתר Big River בארקנסו. היא לא מסרה לוח זמנים או קיבולת. לפי דיווח בניקיי, שצוטט ב־DCD, הייצור ההמוני מתוכנן ל־2028.
  • Flux Steel Works, חברה פרטית, רכשה ביולי 2026 מפעל סגור של ATI באוהיו. היא מתכננת לייצר בו יותר מ־260 אלף טון בשנה, עם ייצור מסחרי ב־2029. לדבריה, יש לה הזמנות מוקדמות ליותר מ־150 אלף טון.

אם שתי התוכניות יתממשו, ארה״ב תעבור מיצרנית אחת לשלוש עד סוף העשור. אבל זה "אם" גדול. יש לזכור ש־Flux היא חברה חדשה בלי היסטוריית ייצור, ושהיעדים שלה הם הצהרות.

אירופה: הגנת סחר שעלולה להחמיר

באירופה הסיפור הפוך. הבעיה של היצרניות האירופיות היא לא שאין ביקוש, אלא שהן מפסידות אותו ליבוא.

לפי הממצאים של הנציבות האירופית, בין 2021 ל־2025 הצריכה באיחוד עלתה ב־32%, אבל נתח השוק של היצרניות המקומיות ירד מ־66% ל־43%. יבוא ה־GOES יותר מהוכפל, מ־101,617 טון ל־227,396 טון. לפי IEEE Spectrum, יותר ממחצית היבוא מגיע היום מסין. תיסנקרופ השביתה לחלוטין את המפעלים שלה בגלזנקירכן ובאיסברג מאמצע דצמבר 2025 ועד סוף השנה, בגלל "the massively increased inflow of low-priced imports, especially from Asia".

ב־18 בספטמבר 2026 הגיבה הנציבות באמצעי הגנה זמניים:

  • מכסות יבוא של כ־64 אלף טון GOES לתקופה, מתוכן כ־48% לסין וכ־36% ליפן (חישוב שלי מתוך הנתונים).
  • ספי מחיר: אם המחיר בגבול נמוך מהסף, משלמים את ההפרש כמכס. בתוך המכסה הסף הוא 2,800 עד 3,400 יורו לטון, לפי הדרגה, ומחוצה לה 3,500 יורו.
  • החידוש: האמצעים חלים גם על ליבות ולמינציות, ואפילו על ליבות שכבר מותקנות בתוך שנאים מיובאים. על אלה משלמים 1,140 יורו לכל טון ליבה בשנאי.

האמצעים נכנסו לתוקף ב־25 בספטמבר ויחולו 155 ימים, עד 26 בפברואר 2027. עד אז הנציבות צריכה להחליט אם להפוך אותם לקבועים. לשם כך נדרש רוב מיוחס בוועדה של המדינות החברות: לפחות 15 מדינות שמייצגות 65% מאוכלוסיית האיחוד.

למה זה עלול להחמיר את המחסור? תעשיית החשמל האירופית מתנגדת. מארק בקר־פון ברדוב (Mark Becker-von Bredow) מאיגוד התעשייה החשמלית הגרמני ZVEI אמר: "European producers can currently neither supply the volumes nor the highest-performance grades necessary to meet the demands of the transformer industry". דידריק פירבום (Diederik Peereboom) מ־T&D Europe הוסיף שאין באמצעים שום דבר שמחייב את היצרניות האירופיות להגדיל ייצור או לפתח את הדרגות שהן לא מייצרות.

חברת הייעוץ Implement פרסמה ב־17 בנובמבר מודל שמעריך מה יקרה אם האמצעים יהפכו לקבועים: היצרניות האירופיות ירוויחו לכל היותר 170 מיליון יורו, יצרני השנאים והלקוחות יפסידו עד 480 מיליון יורו, וייווצרו לכל היותר 150 משרות בפלדה מול אובדן של עד 1,500 משרות בייצור שנאים. זו הערכת מודל של גוף ייעוץ, ולא ידוע לי מי הזמין את המחקר.

כדאי לשים לב גם לצד השני. Stalprodukt הפולנית, אחת משתי היצרניות האירופיות, כתבה בדיווח לבורסה שהאמצעים "do not imply an automatic or immediate improvement in GOES price levels". לפי הנציבות, חלק מהיבוא האיכותי מיפן ומקוריאה כבר נמכר במחירים קרובים לספים או גבוהים מהם. כלומר, ההגנה מכוונת בעיקר נגד הפלדה הזולה, ולא בהכרח נגד הדרגות שהאירופים לא מייצרים.

השערה שלי, לא נתון: אם האמצעים יהפכו לקבועים בצורתם הנוכחית, ייתכן שייצור שנאים באירופה יתייקר, וחלק ממנו יעבור אל מחוץ לאיחוד. ההשערה נשענת על עמדות ZVEI ו־T&D Europe ועל המודל של Implement, אבל ההחלטה הסופית עוד לא התקבלה.

החלופות: פלדה אמורפית ו־NOES

NOES היא לא חלופה. NOES (Non-Oriented Electrical Steel) היא פלדה חשמלית שהגרגרים שלה לא מכוונים, ולכן היא מתנהגת דומה בכל כיוון. זה מתאים למנועים, שבהם השדה המגנטי מסתובב, ובראשם מנועי רכב חשמלי. בשנאי השדה זורם בכיוון אחד, ושם יש יתרון ל־GOES. כשקוראים על "מחסור בפלדה חשמלית", כדאי לבדוק על איזו מהשתיים מדובר. לפי SMM, יש היום שפע בדרגות הפשוטות של NOES, בעוד שההיצע של GOES בדרגות הגבוהות נשאר קשיח.

פלדה אמורפית היא חלופה חלקית. במתכת אמורפית האטומים מסודרים באקראי, כמו בזכוכית, ואין לה גרגרים בכלל. הסרט שלה דק פי עשרה מפח סיליקון רגיל. התוצאה, לפי דוח של רשות החשמל הפדרלית BPA: ההפסדים בזמן שהשנאי פועל בלי עומס נמוכים ב־50% עד 70% משנאי GOES רגיל.

ולמה היא לא החליפה את GOES? לפי EPRI ו־BPA, המתכת קשה ושבירה מאוד וקשה לחתוך ולעבד אותה. בנוסף, הרוויה המגנטית שלה נמוכה בכ־20%, ולכן הליבה צריכה להיות גדולה יותר, והשנאי גדול וכבד יותר. דורות חדשים צמצמו את הפערים, אבל לא סגרו אותם. בפועל, השימוש העיקרי שלה הוא בשנאי חלוקה, השנאים הקטנים שעל עמודי החשמל.

ההיסטוריה של הפלדה האמורפית מלמדת משהו. השנאי האמורפי הראשון בגודל מלא הותקן בארה״ב ב־1982. לפי EPRI, ג׳נרל אלקטריק שלחה יותר מ־400 אלף שנאים כאלה, ואז הפסיקה לייצר אותם בסוף שנות ה־90 בגלל מחסור בביקוש. כשהחשמל זול, אף אחד לא משלם על יעילות.

ב־2024 ניסה משרד האנרגיה האמריקאי לדחוף את השוק לפלדה אמורפית, ונסוג. הטיוטה המקורית הייתה מעבירה כמעט את כל שוק שנאי החלוקה לליבות אמורפיות. הכלל הסופי מאפשר לכ־75% מהשוק להמשיך עם GOES, בין השאר כדי לשמור על המשרות במפעל באטלר. כתבתי על הכלל הזה בקצרה בכתבה על השנאים, וכאן חשובה המסקנה שלו: גם הרגולטור הכיר בכך שההיצע של החלופה מוגבל. לפי POWER, יש בארה״ב יצרנית אחת של סרט אמורפי, Metglas, שבבעלות יפנית.

חומראיפה משתמשים בוהיתרוןהמגבלה
GOESליבות שנאים, מהקטנים ועד שנאי הכוח הגדוליםהפסדים נמוכים בכיוון אחד, ידע ייצור בשלמעט יצרניות, בעיקר בדרגות הגבוהות
NOESמנועים, רכב חשמלי, גנרטוריםתכונות אחידות בכל כיווןלא מתאימה לליבת שנאי יעילה
פלדה אמורפיתבעיקר שנאי חלוקההפסדי ליבה נמוכים מאודשבירה, ליבה גדולה יותר, מעט יצרניות

מה זה אומר למשקיע (בלי המלצה)

כאן אני רוצה להבחין בין שני דברים שקל לבלבל: חברה עם עמדה ייחודית ומניה מעניינת במחיר הנוכחי.

קליבלנד־קליפס היא דוגמה טובה. יש לה מונופול מקומי על GOES בארה״ב, והיא כתבה בדוח השנתי שעסקי הפלדה החשמלית שלה צפויים "to continue to achieve strong profitability in the coming years". אבל לפי החישוב שלי מהדוח השנתי, כל קטגוריית "נירוסטה ופלדה חשמלית" יחד היוותה רק כ־9.4% מההכנסות ב־2025: 1.75 מיליארד דולר מתוך 18.6 מיליארד. החברה לא מפרסמת את ה־GOES בנפרד. מי שקונה את המניה בגלל GOES קונה בעיקר יצרנית פלדה לתעשיית הרכב, ואת המחזוריות שלה.

אותו עיקרון נכון גם לשאר היצרניות. ניפון סטיל, JFE ו־POSCO הן קונגלומרטים גדולים שעוסקים בהרבה יותר מ־GOES, כך שהמחסור לא בהכרח מזיז להן את השורה התחתונה. ו־Stalprodukt, שאצלה הפלדה החשמלית היא מגזר מרכזי, כתבה בעצמה שקשה לה להעריך כמה ההגנה האירופית תשפיע על התוצאות שלה.

ויש גם שאלת התזמון. בשבועות האחרונים מניות ה־AI והשבבים יורדות בחדות, כפי שכתבתי בכתבה על המפולת בבורסה. אם ההשקעות במרכזי נתונים יאטו, חלק מהביקוש לשנאים ייחלש. מצד שני, לפי מקינזי, גם החלפת רשתות ישנות והחשמול צפויים להחזיק את הביקוש לשנאים מעל הרמות ההיסטוריות, לא רק ה־AI. לדעתי זה מה שהופך את GOES לסיפור של עשור, ולא של רבעון.

אני לא ממליצה לקנות או למכור אף אחת מהמניות שהוזכרו. מי שרוצה להבין את הסיכון של תלות במדינה אחת או בספק אחד יכול לקרוא עוד על סיכון גיאופוליטי.

הטיעון הנגדי: אולי אין מחסור בכלל

הטיעון הנגדי החזק ביותר לדעתי הוא שבעולם יש יותר מדי GOES, לא פחות מדי. הנציבות האירופית עצמה מסבירה את אמצעי ההגנה ב"global overcapacities". כבר ב־2024 הזהירו מומחים בכנס תעשייה בסין מעודף קיבולת במוצרי פלדה חשמלית מתקדמים, כולל GOES. לפי הגישה הזאת, "המחסור" הוא בעיקר תוצאה של מכסים ושל העדפה לספקים "אמינים". אם המערב היה מוכן לקנות מסין, הבעיה הייתה קטנה בהרבה.

הנקודה השנייה היא גל הקיבולת החדשה. JSW JFE מתכננת 350 אלף טון בשנה בהודו עד 2030. Flux מתכננת יותר מ־260 אלף טון בארה״ב. U.S. Steel בונה קו בארקנסו, וגם בסין מוזמנים קווים חדשים. אם רובם יעלו בזמן, השוק ההדוק של היום עלול להפוך לשוק עם עודף בסוף העשור.

הנקודה השלישית היא החלופות. פלדה אמורפית כבר מחזיקה חלק משוק שנאי החלוקה בארה״ב, וכל עלייה במחיר ה־GOES משפרת את הכדאיות שלה.

אני לוקחת את הטיעון הזה ברצינות, אבל לדעתי הוא מסביר את הדרגות הפשוטות יותר מאשר את הדרגות הגבוהות. הקיבולת החדשה בהודו מכוונת קודם כול לשוק ההודי, ולפי SMM ההיצע של הדרגות הגבוהות יישאר קשיח לפחות עד שהמפעל בויג׳יאנגר יתחיל לפעול.

שלושה תרחישים

  • תרחיש א׳: צוואר הבקבוק נשאר צר עד סוף העשור. האיחוד הופך את ההגנות לקבועות, הפרויקטים בארה״ב מתעכבים, וההיצע של הדרגות הגבוהות נשאר קשיח. במקרה הזה, יצרני השנאים במערב ימשיכו להתחרות על אותן כמויות. אינדיקטורים מקדימים: החלטה על אמצעים סופיים באיחוד עד פברואר 2027; קצב הניצול של המכסות; דחיות בלוחות הזמנים של באטלר, Big River ו־Flux.
  • תרחיש ב׳: ההיצע מדביק את הביקוש. הודו מתחילה לייצר ב־2027, באטלר מסיימת את ההרחבה ב־2028, ו־Big River ו־Flux עולות ב־2028–2029. בסוף העשור המחסור מצטמצם בעיקר לדרגות הגבוהות ביותר. אינדיקטורים מקדימים: הודעות על ייצור ראשון בויג׳יאנגר; דיווחים רבעוניים של קליבלנד־קליפס על התקדמות ההרחבה; עדכוני מימון והקמה של Flux.
  • תרחיש ג׳: הביקוש נסוג. האטה חדה בהשקעות במרכזי נתונים, יחד עם ריבית גבוהה שמאטה פרויקטים ברשת, מורידה את הלחץ על השנאים, ובעקבותיו על GOES. אינדיקטורים מקדימים: תחזיות ההשקעות של ענקיות הענן; צבר ההזמנות של יצרני השנאים; ירידה בזמני האספקה לשנאים.

לדעתי תרחיש א׳ הוא הסביר ביותר לשנתיים הקרובות, ותרחיש ב׳ לקראת 2029–2030. זו הערכה אישית שלי, ולא תחזית שפורסמה.

המסקנה

GOES היא דוגמה לכך שצוואר בקבוק לא חייב להיות טכנולוגיה חדשה. זו פלדה בת כמעט מאה, אבל עשרות שנים של ביקוש שטוח במערב השאירו מעט יצרניות שיודעות לייצר את הדרגות הטובות. בארה״ב נשארה רק אחת.

מה שאני לוקחת מהבדיקה הזאת הוא שהשאלה החשובה היא לא "האם יש מחסור", אלא מחסור במה ומאיפה. יש הרבה GOES בעולם, אבל מעט ממנה בדרגות הגבוהות, ומעט ממנה מגיע ממקורות שארה״ב ואירופה מוכנות לסמוך עליהם. ההחלטות של 2026, המענק האמריקאי וההגנות האירופיות, מטפלות בעיקר בשאלה "מאיפה". על השאלה "באיזו איכות" עונים רק מפעלים חדשים, ואלה יגיעו לכל המוקדם ב־2027–2029.

שאלות ותשובות

מה ההבדל בין GOES ל־NOES? ב־GOES הגרגרים מיושרים לכיוון אחד, וזה מתאים לשנאים, שבהם השדה המגנטי זורם בכיוון קבוע. ב־NOES הגרגרים לא מכוונים, וזה מתאים למנועים, כולל מנועי רכב חשמלי.

למה אי אפשר פשוט לבנות עוד מפעל? כי הידע בתהליך שמור, הלקוחות צריכים להסמיך כל ספק חדש, וההקמה לוקחת שנים. כל המפעלים החדשים שבדקתי מתוכננים ל־2027 עד 2030.

מי מייצר את הדרגות האיכותיות ביותר? לפי IEEE Spectrum ו־SMM, יצרניות ביפן ובקוריאה, ובראשן ניפון סטיל ו־POSCO.

מה עשו ארה״ב והאיחוד ב־2026? בארה״ב מתקדמת הרחבה של עד 25% במפעל באטלר, בהשקעה של 200 מיליון דולר שכוללת 75 מיליון דולר ממשרד האנרגיה. באיחוד הוטלו בספטמבר מכסות וספי מחיר זמניים על יבוא GOES ועל ליבות, כולל ליבות בתוך שנאים, עד 26 בפברואר 2027.

האם פלדה אמורפית תפתור את המחסור? זו שאלה פתוחה. היא חוסכת הרבה אנרגיה בשנאי חלוקה, אבל היא שבירה, מגדילה את השנאי, ויש לה מעט יצרניות. לא מצאתי נתון אמין על נתח השוק שלה היום.

מה חשוב לזכור?

  1. GOES היא פלדת סיליקון שהגרגרים שלה מיושרים לכיוון אחד, וזה מה שמאפשר לליבת שנאי לאבד מעט אנרגיה.
  2. בארה״ב יש יצרנית אחת, קליבלנד־קליפס, שמרחיבה את הייצור בבאטלר בעד 25% עד תחילת 2028.
  3. באיחוד האירופי יש שתי יצרניות בלבד, והוא הטיל בספטמבר 2026 הגנות זמניות שחלות גם על ליבות בתוך שנאים מיובאים.
  4. המחסור הוא בעיקר בדרגות הגבוהות ובמקורות "אמינים", לא בכמות הכוללת. סין מייצרת יותר ממחצית ה־GOES בעולם.
  5. עמדה ייחודית של חברה היא לא המלצה על המניה. אצל קליבלנד־קליפס, נירוסטה ופלדה חשמלית יחד הן פחות מעשירית מההכנסות.

מה עדיין לא ידוע?

  1. אם האיחוד יהפוך את ההגנות לקבועות, ובאיזו צורה.
  2. אם Flux ו־U.S. Steel יעמדו בלוחות הזמנים, ובאילו דרגות הן יצליחו לייצר.
  3. כמה מהביקוש לשנאים יישאר אם ההשקעות במרכזי נתונים יאטו.

אילו נתונים כדאי לעקוב אחריהם?

  • ההחלטה של הנציבות האירופית על אמצעים סופיים, וההצבעה בוועדה של המדינות החברות, לפני 26 בפברואר 2027.
  • קצב הניצול של מכסות ה־GOES באיחוד, לפי מדינת מקור.
  • דיווחים רבעוניים של קליבלנד־קליפס על התקדמות ההרחבה בבאטלר.
  • תחילת הייצור של JSW JFE בויג׳יאנגר, שמתוכננת ל־2027.
  • עדכונים על הקו של U.S. Steel בארקנסו ועל המפעל של Flux באוהיו.
  • הדיווחים של Stalprodukt ושל תיסנקרופ על ניצולת המפעלים באירופה.

יצירת קשר

תשאירו פרטים, ואני אחזור אליכם בעצמי

תסמנו מה מעניין אתכם ואיך נוח לכם לשלוח: במייל או בוואטסאפ. ההודעה נפתחת אצלכם, אתם לוחצים "שלח", ושום דבר לא נשמר באתר. אני עונה לכל אחד ואחת בעצמי, עם התאריך של המחזור הקרוב וכל הפרטים. ואם זה בשביל הקהילה: החודש הראשון ב־60 ₪ במבצע, ואחר כך 300 ₪ לחודש.

משאירים פרטים? חודש בקהילה ב־60 ₪ בלבד

חודש בקהילת הדיסקורד ב־60 ₪ בלבד

ארבעה חדרים, הכנה יומית ליום המסחר ושיחה חיה. אני חוזרת לכל פנייה באופן אישי עם פרטי ההצטרפות.

שדות שמסומנים ב־כוכבית הם שדות חובה.

במה מתעניינים? (חובה)

כשתלחצו "שליחת הפרטים לאפרת", הפרטים יישלחו ישירות למייל של אפרת ולא יישמרו באתר. בכפתור הוואטסאפ ההודעה נשלחת מהאפליקציה שלכם אל 050-756-0642. מדיניות הפרטיות.